היי עילי

כהרגלנו אני מאחל לך מזל טוב באיחור חסר נימוס. אם זכרוני אינו מטעני, במכתב הקודם יותר סיפרתי לך על עצמי מאשר איחלתי לך. הפעם אנסה לעשות את שניהם. סך הכל, אני נמצא באחת התקופות היותר מטורפות של חיי. אני חושב שאני רוצה להתחיל מסמינר האחוזים. יצאנו מהבא"ח באיחור מתסכל - זה היה היום האחרון שלנו עם השייטים. עשינו איתם בוחן פלוגה אחרון שאני לא השתתפתי בו כי השמיטו אותי, ובין כל ח'י היציאה הם עשו לנו ריקוד מפגר בעירום חלקי. זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי עם נשק הבייתה, כי הכריחו אותנו. הגענו לת"מ באר שבע ועליתי עם איתן ואברהם טשומה ודרור על הרכבת. התעכבנו יותר מידי זמן בבית של איתן כי הם רצו קפה וגם לקח לנו די הרבה זמן להבין את הדרך באוטו. בסוף הגענו. הסמינר היה בגבעת חביבה, המלאה בזכרונות ממחנה הקיץ ומסמינר נח"ל. אני זוכר שהיה לי קשה למצוא את הכיתות שישבנו בהן אחרי ארוחת הערב כי הן היו בכיוון של המקום שאף פעם לא הייתי בו. ישבנו במעגל והיה טוב והיה מעניין. הלכנו לישון מאוחר. קמתי יחסית מוקדם כדי להגיע לארוחת הבוקר. יש שם ארוחות טובות. הגעתי לכיתה וישבנו שם במעגל ודיברנו. כשפתחתי את הפלאפון ראיתי שאבא התקשר אליי כמה פעמים ושלח לי אסמס לחזור אליו. שאלתי באסמס אם זה דחוף והוא כתב שכן. יצאתי למסדרון של הכיתות איפה שהיו העוגיות ופינת הקפה. בחוץ ירד גשם. התקשרתי לאבא והוא אמר שסבא נפטר. בקושי הצלחתי לדבר. שאלתי אותו מה קרה. הוא לא אהב את זה שאני מקבל את זה קשה ואמר שזאת דרך החיים ושסבא חולה כבר די הרבה זמן. לא לזה התכוונתי אבל הנחתי לזה. סיכמנו שהם יבואו לאסוף אותי משם בדרך ללוויה בצרופה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בשלב מסוים גל יצא החוצה וראה אותי ושאל מה קרה. אמרתי לו הוא חיבק אותי ואמר שאני חייב להיכנס ולספר לגרעין. נכנסתי. היה לי חם נורא וכולם הסתכלו ואמרתי ויצאתי. כמה דקות אחרי זה כולם יצאו. הובכתי כי ממש לא רציתי להיות מה שמפסיק את השיחה אבל עדי אמרה שזה בסדר. הורדתי את הסווטשירט והייתי עם חולצה קצרה כשבחוץ היה גשם ולא היה לי קר. [ראה ציור]. הבנות באו ודיברו איתי והיו נהדרות. ממש לא ידעתי איך לגשת לעומר ולהגיד לו כי הוא היה שם וזה לא היה בשיחת טלפון. אחרי זה התברר לי שדרור סיפר לו מיוזמתו. אהבתי אותו על זה. בשלב מסוים הלכתי לדבר עם אמא. נורא פחדתי ורציתי לדבר איתה כי חלק עצום מהכאב שלי היה שלה ולא ידעתי מה להגיד לה. השיחה היתה קצרה ודלה. אמרתי לה ששמעתי מה קרה ושאני אבוא עם אבא. את הזמן עד שהם באו לאסוף אותי העברתי בלסדר את התיק, לנסות להתקלח ולוותר (המים היו קפואים כמו בבא"ח), לכתוב את מה שאני מרגיש לגבי לצאת אחוז, לדבר קצת עם יהונתן, ובלשבת ולדבר עם דרור שלא כל כך הצליח להישאר בשיחות בגרעין. בזמן שחיכיתי גם דיברתי עם הגר. פחדתי לדבר איתה. לא ידעתי איך היא מרגישה ואם היא תרצה לבוא ללוויה, כי זכרתי שדברים כאלה ממש קשים לה. רציתי מאוד שהיא תבוא, בשביל אמא. כשדיברנו היא אמרה שהיא תבוא והיא הייתה ממש בסדר אליי. אבא חשב שאני בלהבות חביבה ולא בגבעת חביבה אבל בסוף הם הגיעו ונסענו - אבא, הגר, אסיה ואני. במהלך הדרך הבנו שלא נספיק להגיע ושהלוויה כבר התחילה ונסענו ישר למדרך עוז לשבעה. כעסתי מאוד. הרגשתי חום ורוע בראש ובבטן ושנאתי ושנאתי את הרב הזה שמיהר לקבור את סבא. הם עלו לבית ואני נשארתי למטה לחכות לאמא. הגיעה המכונית עם גילה ואפרת ועירית. אני חושב שהתחבקתי איתן, אני לא זוכר. אחרי זה גם הגיע הרכב עם אמא. אני לא זוכר מי נהג. נורא התרגשתי לראות אותה, הפנים שלה היו עייפות. אולי העיניים שלה היו קצת אדומות. חיבקתי אותה ועלינו. הם סידרו שני מזרונים בפינה של הסלון, ישבו רבע שעה וקמו, כי זה הנוהג כשנכנסת השבת. אני כמעט ולא זוכר כלום. נסענו הביתה לשישבת, ואמא אמרה שזה טוב לה, כי ככה היא יכולה להתקלח ולהחליף בגדים. אני לא זוכר. בשבת בערב חזרתי איתה למדרך עוז. נשארתי שם עד יום שני בערב. ישנתי בחדר של נילי. וישנתי המון, עד אז הייתי מתעורר בבית בול אחרי 7 שעות, כמו בצבא. הרגשתי קצת אשם לגבי זה, כי הם היו צריכים אותי - הם לא יכלו להכין לעצמם שום דבר אז אני הכנתי להם קפה או הבאתי להם מים או עוגיות כשהם רצו. גם עירית נשארה מהצבא, אבל היא לא ישנה שם. באופן כללי השתדלתי לעזור לורד עם כל ההתארגנויות על אוכל ואירוח. גם הילה ונילי ואפרת ועירית עזרו לה, והרגשתי שהיא מחלקת את התפקידים לפי בנים ובנות. הרבה אנשים באו. מהעבודה של אמא, וליאורה וההורים של נעם שסיפרו לי מי יצא אחוז. התפילות של המושב היו שם וכל התימנים היו מגיעים ומצטופפים ושרים. זה היה נחמד. אבא ממש אהב את זה. אמא אמרה שסבא היה אוהב את זה ממש, שהוא אהב לשמוע תפילות. גם הסתכלנו הרבה על תמונות ישנות, מכל מיני תקופות. באחד הימים נסענו אני עירית ואפרת לבית של סבא להביא תמונות. זה היה מוזר, שלושתינו בבית הריק, מחפשים אוצרות, מגששים אחרי זיכרונות. היו לסבא תמונות שלנו ושל סבתא לצד המיטה, וברכות שהבנות כתבו לו כשהיו קטנות במגירה שבשידה. הרגשתי אחראי. גם שרה הגיעה מתישהו והראתה לי תמונות של עצמה כשהייתה קטנה. כל הנשים במשפחה הזו היו יפהפיות. גם יקיר היה ולמראה הנשק שלי אמר שמתאים לי יותר לשחק בצעצועים אחרים (הוא שמאלני מאוד). דניאל מאוד מאוד התלהב מהנשק שלי ורצה לגעת בו כל הזמן. זה הפחיד אותי אז שמתי את המכלול בתיק ואת הנשק עצמו מתחת למיטת אורחים שאמא ישנה עליה. הוא הראה לי ציורים שהוא צייר של טנקים ומטוסים. כשהיה לי זמן פנוי הייתי קורא את "רומן רוסי" שגם הוא היה מלא בסיפורים של פעם. הם גרים בהרחבה של מדרך עוז, שזה במקור מושב של תימנים. כל התפילות היו בבית שלהם בגלל השבעה. זה היה נחמד. אמא אמרה שסבא היה נהנה לשמוע את התפילות. היא גם אמרה עליו כמה פעמים שהוא ממש אהב את החיים. אהב את החיים. איך אהב לרקוד, איך אהב לטייל. איך הוציאה אותו מבית האבות וישבו במדרחוב והסתכלו על האנשים הולכים והוא שתה קפה ואכל קוראסון ועישן סיגריה ואמר "אחח.. אלה החיים.". עם עירית הייתי מדבר על הצבא. ממש עניין אותה מתי יגידו לי לחזור. ביום שני בערב גלית ואבא הגיעו, וידעתי שזאת הזדמנות טובה לחזור הביתה אז התקשרתי לעומר כדי לגלות מתי אני צריך לחזור. הוא אמר לי לחזור למחרת וזה עצבן אותי, כי זה לא היה קורה אם לא הייתי מתקשר. ביום שלישי בבוקר נסעתי לבא"פ דרום לאל"ל. היה שם נחמד. חזרנו בחמישי (אם אני לא טועה) כדי להתחיל להתכונן לשבוע המלחמה. אופק אהב לקחת את מחלקת הרתק ולעשות לנו נאומי מוטיבציה משוגעים. זה היה נחמד. הוא גם גילה לנו שזה יהיה רק שלושה ימים. שני, שלישי ורביעי. אני זוכר שהיה מן סיבוב מסביב לבא"ח קריות על ציוד, רק כדי להרגיש איך זה. זה היה לי נורא נורא כבד. ילד עם מקל"ר על הגב. ביום שבת היה לי יום הולדת. שלשלתי כל היום ופחדתי נורא מהשבוע. אני זוכר שיהונתן ודרור וגיא ואלמוג חטפו אותי מתישהו לג'ונגל ושרו לי שירים והיה שוקולד אבל לא יכלתי לאכול. יום ראשון היה נוראי ממש. היה שלב ש*כל* המפקדים הלכו לקפ"ק ונשארנו לבד ופשוט רציתי לתפוס את התיק ולברוח. בסוף, באמצע הלילה, התחיל השבוע הזה. המסע הראשון, 6 ק"מ, היה זוועתי. עשיתי את כולו כשחפי מושך אותי. עילי, אם להגיד את האמת, קצת מוזר לי לכתוב לך על השבוע מלחמה עכשיו. אתה מבין, התאריך היום הוא 31.7. עברה כבר כמעט חצי שנה מאז. אני כבר בקו בשכם אחרי שכל תפישת החיים שלי השתנתה. לוקח לי המון זמן לכתוב את כל זה, בין אם זה בגלל עומס, עצלנות או קושי או חוסר רצון להתמודד עם התקופה של המוות של סבא. אני מבין למה קראתי לתקופה הזאת התקופה המטורפת ביותר של החיים שלי - בגלל כמות החוויות שעברתי והעוצמות שלהן, אבל בראייה לאחור זו רק ההתחלה. זה כמו ההבדל בין ילד שהשיג כמה קלפים ממש שווים לילד שהבין שהוא לא רוצה לאסוף אותם בכלל. על זה אני רוצה לכתוב לך, ולכם ארפרף יותר על התקופה הזו, המקדימה. שבוע המלחמה היה קשה ומשוגע, וסיימנו אותו בצורה הזויה, על ראש תל-ערד, עם "שיר אחרי מלחמה" שרז בחר, לא מאמינים שזה נגמר, שעברנו את זה. ביום חמישי היה עוד בוחן מסלול. זה כבר היה בתקופה של לחץ גדול לעבור מכל כיוון ושל ייאוש ותסכול. כשקפצתי מעל הקיר הרגשתי מישהו דוחף את הרגל שלי ועברתי. מירו בא וצעק לי להמשיך לרוץ אבל לא רציתי ככה. מזל שדר היה שם להגיד שזה בסדר. חזרתי לצד הראשון של הקיר והמשכתי לנסות עד הסוף. באותם שבועו, כחלק המתסכול הכרוני שהיה לי מהבחני מסלול, פתחתי את ערכת העידוד. זה היה טוב. הקליידוסקופ הדהים אותי. בסופו של דבר עברתי בלי הקיר ובלי החבל. זה הכעיס אותי מאוד, כי זה בדיוק מה שעשיתי עד אותו רגע וכי לא הרגשתי שעברתי, שמגיע לי לעבור. באותו יום אמא סיפרה לי שהגר ואסיה הולכות להתחתן. היה סוף אימון מתקדם, סופ"ש גשום של כל המחלקה ביחד בחדר קטן. היה שבוע בחולות של חום וקצת חופש (בשבילי). יצאתי לשני הפסחים. סבא לא היה, אבל עדיין היה בסדר. (עדיין רב הכאב שלי הוא של אמא). התחלנו את הקו והייתי בעין השלושה, מתגבר את מרץ עם ג'ול וכמה אנשים. עדיין קראתי את רומן רוסי. שם, בעזה, הרגשתי שאני בשיא. ששם זה שם זה בדיוק מה שבאתי לעשות וזה חשוב. בעין מערבית עמדתי עד עשרה לעגולה. היום הם צוחקים עלי ששיקשקתי שם מנעולים. הם צודקים באיזה שהוא מקום. יצאנו בחמישי. בערב נסעתי עם נעם לסלסה וזה היה אדיר. כשחזרנו לעזה התחלתי לתפוס חמ"ל. היה בזה משהו טוב מאוד - מרכז העניינים , אחריות וראש גדול. הגשמת כל צהיביותי. הייתה הסלמה ונפלו טילים ולבשנו קסדות ווידאנו ירוק בעיניים וישנו בחד"ב. ואז יצאנו לרגילה. אם מותו של סבא היה הנחת הסלע הענק עלי מדרון תלול, הרגילה הייתה הדחיפה ראשונית לה הוא נזקק כדי להתחיל להתדרדר. גרעין זרעת הזמינו את המחלקה לשדה בוקר. הגעתי. ישבנו עם גרעין אַשֶה הצעירים. הם שתו כמו משוגעים האמצע היום, באמצע השבוע, ושרפו דברים סתם עם איזה חומר דליק שהיה להם. בדירה של המורות-חיילות שלהם היו ספרים נהדרים. ביניהם הספר "החשיבה האבסורדית" מאת אלבר קאמי. הסתכלתי בו קצת. זה בדיוק מה שהיה זקוק לו הזרע שנטמן בראשי במותו של סבא, ופדחתו של נבט הגיחה להכרתי. ישבנו ואכלנו בשר, למרות שלא הייתי אמור לאכול בשר כשאני לא בצבא. ניב עמד כמו שף משוגע ודלוק. שם חתיכות סטייק על הגריל ודחף לנו אותן לפה בעיניים נוצצות. חתיכות חמות ומדממות. "זה טוב, אה?". לעיסות מפרכות. בערב הלכנו לפאב של הקיבוץ. הייתה מסיבה. כבר חצי שנה שלא רקדתי במסיבה, מאז הדיר עם הבנות של הקומונה. בארוחת הצהריים אכלתי בחדר האוכל פעמיים. גם שם זה היה בורקס עם בשר. טעים. נסעתי הביתה. אמא עוד הייתה בעבודה אז הלכתי ברגל עם התיק (לא גדול) והיה חם ושם - שם חטפתי את הפלוֹפּ. הנבט הצמיח לו עלים ראשונים ושיניים. בצד כביש ראשי אפשר לצעוק ואף אחד לא שומע. *"למה? למה זה הגיוני?? למה זה צריך להיות ככה???"* כמה סבל ופרך בשביל כלום שחור בסוף. השתגעתי. זה לא היה ככה כשלמדנו על אקזיסטנציאליזם עם איילת. אני אמרת לעצמי שאלה אנשים עם ציפיות גבוהות מידי מהחיים. הרי אלה החיים וככה זה! ברכו על שחייתם והשלימו עם צורתם! לא זה היה המצב. בצומת ספרים קניתי את "המיתוס של סיזיפוס" למרות ש"זה ממש מדכא. אבל אני רוצה לקרוא את זה מתי שהוא.." (כך אמרה לי המוכרת המתולתלת הג'ינג'ית היפה). ברגילה גם ביקרתי עם הבנות בבית הנוער וזה היה נהדר, והיה סמינר במה עם גילי. כבר במהלך הסמינר הרגשתי לא טוב ובערב לפני שחזרנו נסעתי עם אמא לביקורופא באשדוד עם מעיל א' והוצאתי גימ"לים. עוד לפני הרגילה התקופה בעזה הייתה משוגעת. בדיוק הייתה הסלמה בירי הרקטות והיו הרבה "צבע אדוֹמים" וישנו כמעט כל הבסיס בחלל מבוטן ענק. כשהיה צבע אדום בחמל אני ודניאל היינו עולים על קסדות ורצים בין החדרים להעיר ישנים וצועקים למפקדים לוודא ירוק בעיניים. את "המיתוס של סיזיפוס" המשכתי לקרוא לאורך כל התקופה הזו, ובמוחי התבשלה לה קדרת זעם ודיכאון קיומיים. גם בפורים הייתי בחמ"ל בעזה. התחפשתי לסמל של הגדוד אבל המסיבה הייתה בזמן שתפסנו חמ"ל, אז נהנינו ממנה בחיפויים. עומר חביב דפק שם הופעה. גם לאורך השבוע-שבועיים הבאים היו המון ממתקים בבסיס. אחרי חודש ומשהו בעזה ירדנו מהקו, עשינו איזה יום בבית החייל באר שבע והמשכנו לחולות, לגבול עם מצריים. היינו שם שבוע, היה שם חם והיינו צריכים לעמוד על הדיונות הלוהטות והשוממות ולאבטח את העבודות על הגדר. האוכל היה תפל וכשר לפסח. כולם סבלו שם, אבל אני הרגשתי במידה מסוימת של חופש. נתנו לכמה דרומיים לצאת לפסח א' וזה היה נהדר (הרגשתי כמו פושע). היה לי ממש חשוב להגיע לשם בשביל אמא, כי זה הפסח הראשון בלי סבא. לפסח שני כבר כולם יצאו. באימון בצנובר כבר איבדתי את זה לגמרי. בהינתן שלא חשוב לי מה יקרה לאחר מותי ושלא אכפת לי מחייהם של אחרים הבנתי שלמוסר אין שום ערך. חלמתי לרוץ עירום בבסיס רק בשביל ההתרגשות המשוגעת הזו ולהתחתן עם עופר ארז בשביל הת"ש והכסף והצחוקים. זכורה לי שמירה אחת בבונקר אחורי של שלוש שעות. החלפתי את נמרוד והתיישבתי עד סופה (פעם ראשונה ששברתי כך שמירה) ורק הגיתי וקוננתי על חיי. אולי אני מתבלבל בין כמה שמירות שם, אבל בסופה הבנתי שאני צריך לדבר עם קב"ן. היה לי קצת קשה אבל אמרתי את זה לעומר (בזמן שהלכנו בשבת לשבת עם ההורים של דקל). הוא שאל למה ואמרתי שאני חושב הרבה על המוות. הוא הציע לי לדבר לפני עם מישהו קרוב. הוא צדק. כבר באותו שבוע ביקשתי מדרור להגיע לשמירה שהייתה לי בש"ג והסברתי לו הכל. הוא הבין בגדול, אולי טיפה שונה ממני. את שלילת המוסר שלי, שבעקבותיה באו התרסות כנגד התנהגויות שונות שלי ומנגנונים בחיים שלי, הוא תפס כשחרור ממעשים שהם לא פנימיים לי, כבחירה מחדש בחיים שלי. הוא אהב את זה מאוד (ובצדק, זהו דבר לאהוב) ושמח בשבילי. אבל לא הצלחתי להעביר לו כמה זה נורא החוסר במוסר בחיים שלי, הידיעה ש*אין סיבה לא* לרצוח לגנוב לאנוס ולפשוע. ובכל זאת, אבן גדולה נגולה. הרגשתי יותר נורמלי ושפוי, והוא אמר לי שאין לי מה ללכת לקב"ו כי הם טמבלים ורק יחפש לשים את ה"וי" על זה שאני לא אתאבד. ביקשתי מעומר לבטל את העניים עם הקב"ן והתחלתי לחיות את החיים, שברתי שמירות כמו מלך, נסעתי עד ת"א עם יהונתן בבגאז' והצבתי שלטים "אוג' 09 צעירים! ♥". המפל"ג התעצבנו ובחד"א אופק אמר שמי שתלה את השלטים צריך להתוודות עד ארוחת הערב. למרות שעשיתי את זה לבד החבר'ה מהמחלקה אמרו שהם כולם מאחוריי. הוחלט שבערב אני אעשה אוס: "אוג' 09 היקרים, נגבו את הנזלת, בחיים לא תגלו מי כתב לכם ת'שלט.". "עילי, 18:50, גלח"ץ כומתה הפוכה מחוץ לחדר מפל"ג.". התרגשות גדולה ועשיתי את זה. כשהגעתי כולם היו מאחוריי. הם הכניסו אותי פנימה. זה היה משפט פז"ם. הם הדביקו עלי איזואים שכתוב עליהם דברים כמו "צעיר חרא", "בנגע עוקץ" וכאלה. הם תחקרו אותי לגבי מי כתב את השלט. אמרתי שאני לא אגלה להם. הם שאלו אם אני רוצה עד. ביקשתי את אלמוג והם הכניסו אותו. לא זוכר כבר איך אבל התחילו מכות. זומר תפס את הראש שלי וכופף אותי וכל המחלקה פרצה פנימה והלכו איתם מכות. למזלנו מתי וצ'אוסיס לא היו שם. בסוף איבדתי את המשקפיים ולקח מלא זמן למצוא אותן. הן היו שרוטות ועקומות. אני עדיין קצת מתחרט שבמשפט פז"ם לא אמרתי את האמת, שהם באמת בכיינים שהם מתייחסים לפז"ם שלהם בכזאת רצינות ועוד בפלוגה הזאת. והיו תרג"ד ותרח"ט ושניהם נוראיים ומחוקים מזיכרון כמעט לגמרי, ולאחריהם כבר קיבלתי ב'ים על שברי מאמץ. יום אחד חן זרק לי אם אני רוצה להיות חמ"ליסט בשכם. אמרתי שכן. עלינו למוצב בתפוח והתחלנו לתפוס את הקו כשאני בחמ"ל עם דניאל. זה ממש הסיטואציה עכשיו, ב-26.9, יום הכיפורים, ככה שהדברים פחות מעובדים ואני חושב שכאן אסיים את החלק הזה של הזכרונות. [תוספת מיום ההקלדה, 29.9: ולמרות חוסר העיבוד, אני רק רוצה להזכיר את המשך ההשלכות של חיות החיים במסיבות שאני הולך אליהן, לדאנג'ן ולבלוק, קונה בגדים מוזרים וחסר מנוחה. אתמול הייתי עם סמדר בהקרנה של מופע הקולנוע של רוקי. נתפסתי לגמרי. אני גם רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתנצל על החזרות על נושאים והערפול הכללי, מה שמדגיש שהטקסט נכתב בזמנים שונים, על נושאים רגישים למדי וללא עריכה יתרה. אני לא אשלח את המכתב לעוד שנה כמצופה, אלא למעט אחרי יום ההולדת שלך. ונמשיך:] לפי איך שאני מבין, אתה עכשיו מתחיל את פרק המשימה עם הגרעין באיזו עיר. זה אדיר, תעריך את זה. תנשום, תבנה דברים. תלמד. עשה שטויות. אני מקווה שאתה מבין את העולם יותר טוב ממני ושיותר ברור לך מה אתה רוצה לעשות בו. זהו. אוהב. עילי